השיח המשעבד (The Anatomy of SlaveSpeak) | חלק 5

השיח המשעבד - אחת הדרכים העיקריות שבאמצעותה הולכה האנושות שולל מאות ואלפי שנים. בניית השפה בצורה שקרית, שגרמה בסופו של דבר להנדסת התודעה אל תוך שיח של דרגות, של קיטוב ושל עבודת אלילי שקר. כדי לזכות בחירות האישית, ולהחזיר לידינו את הכוח שהפקדנו (מבחירה או מאונס) בידי "השליטים", עלינו להבין קודם כל ממה עלינו להשתחרר, מחיקת הידע הקודם חיונית לפני שמעבדים ידע חדש. מסה זו נכתבה על ידי פרדריק מאן (Frederick Mann). עקב אורכה, היא מוגשת כאן בחלקים נוחים להבנה ועיבוד. לנוחותכם, מצורף גם קובץ PDF להורדה אותו ניתן גם להדפיס.

Slavespeak-Heb part 5

.pdf

Download PDF • 371KB

השיח המשעבד (The Anatomy of SlaveSpeak)

חלק 5

מסה מאת: פרדריק מאן (Frederick Mann)

תרגום ועריכה: יעל רמון Copyright 1997 Terra Libra Holdings ALL RIGHTS RESERVED http://threader.ecs.soton.ac.uk/lists/the_process/4102/attachment/the_process.4102.2.html

רוברט אנטון וילסון כתב כך בספרו "בדיוק במקום בו אתה יושב כעת":

"בלילה של ספטמבר 1927, כשהרהר בהתאבדות בגיל 32, באקמינסטיר פולר החליט לחיות את שארית חייו כניסוי. הוא לא יאמין לשום דבר שמישהו אחר אומר לו - - "חוק הזהב",

"כלב אוכל כלב" או כל השטויות האלו - - וינסה למצוא, על ידי ניסוי בלבד, מה הוכיח עצמו כנכון מבחינה פיזית. בשנה שלאחר החלטה זו, באקי הפסיק לדבר לחלוטין, כמו רבים מן המיסטיקאים במזרח.

הוא עומד על כך שלא היה שום דבר "מיסטי" במוחו. "אני פשוט ניסיתי לשחרר את עצמי מרפלקסים מותנים", הוא אמר.

הוא פגש את חלוץ הסמנטיקה אלפרד קורציבסקי זמן קצר לפני כן, והיה משוכנע שקורציבסקי צדק בטענתו שמבני השפה גרמו לקישורים מותנים - - תגובות מכניות המשמרות אותנו נעולים בתוך שבכות תפישתיות מסוימות. פולר ניסה לפרוץ דרך השבכות הללו, לבדוק מה אדם "בעל אינטליגנציה ממוצעת" יכול להשיג אם הוא מונחה רק על ידי התבוננות אישית וניסוי...

השפה בה אנו משתמשים משפיעה על המחשבות אותן אנו חושבים,

הרבה יותר מאשר מידת השפעתן של המחשבות אותן אנו חושבים על השפה בה אנו משתמשים.

אנו ארוזים במטאפורות החקוקות באבן; שרשראות מילוליות מנתבות אותנו בתוך מבוך המציאות היומיומית.

פיזיקאים, למשל, השקיעו קרוב לשלוש מאות שנה בחיפוש אחר חומר, חום, שיתאים לשם העצם "חום".

היה צורך במהפכה בתחומי הכימיה והתרמודינמיקה לפני שהבנו שאל לנו להתייחס לחום כאל שם עצם (דבר),

אלא כפועל (תהליך) - יחסים בין תנועות של מולקולות.

בסביבות תום המאה - כל זה חדשות ישנות, אפילו שרוב ה"אינטלקטואלים" הספרותיים עדיין לא שמעו על כך - מספר מתמטיקאים ופילוסופים שהתעמקו דיים במדעי הפיזיקה, החלו להבין בתודעתם, שלא לכל עצם באוצר המלים שלנו יש "דבר" המקושר אליו בהכרח (ישות סטטית וקבועה).

המילה "חום" - - במובן של חומר - - היא מילת שקר יחידה. במציאות אין חומר או דבר המקושר למילה "חום".

כאשר אנו אומרים שמשהו "חם" אנו מתארים מצב או מצב קיומי.

יהיה טפשי להניח לאחר מכן שקיים דבר הקרוי "חום", הקיים באופן נפרד מן העצם החם.

באופן דומה, כפי שראינו קודם לכן במקרה של שבט א', הרעיון שקיים דבר או עצם הקרוי "אושר",

הקיים בנפרד מן האדם המאושר, הוא אבסורדי.

"מה הטעם להעניק להם שמות," אמר הזבוב, "אם הם לא יענו כשקוראים להם?"

"עבורם אין בכך כל טעם", אמרה אליס, "אולם אני מניחה שזה שימושי עבור האנשים שנתנו להם את השם.

אחרת, למה בכלל לתת שמות לדברים?"

-- לואיס קארול, אליס בארץ המראות

הוספה והזייה

כעת, בואו נבחן את תופעת ה"הוספה" כפי שמתוארת על ידי ויליאם ג'יימס בהרצאתו "פרגמטיזם והומניזם" (מעשיות ואנושיות):

בעצמים מוכרים רבים יזהה כל אחד את האלמנט האנושי. אנו תופסים מציאות נתונה בדרך זו או אחרת, כפי שמתאימה למטרתנו, והמציאות מכפיפה עצמה באופן פסיבי לתפישתנו...

אנו משרטטים קבוצות כוכבים בשמיים, וקוראים להם קונסטלציות, והכוכבים סובלים זאת בשתיקה ומניחים לנו לעשות זאת - - למרות שלו ידעו מה מעשינו, חלק מהם היו וודאי מופתעים מן השידוכים שיצרנו ביניהם.

אנו אף קוראים לאותן קונסטלציות בכמה שמות שונים, כגון "העגלה של צ'רלי", "הדובה הגדולה", "המצקת"... בכל אותם מקרים, אנו מבצעים תוספת אנושית למציאות שניתן לחוש אותה, והמציאות סובלת את התוספת".

האמור לעיל צוטט מתוך "פרגמטיזם וארבעה מאמרים על משמעות האמת".

הפרק נקרא "תוספות, אנושי, לנתון".

אוקיי.

אז יש שם כוכבים בחוץ. הם הנתון.

כשמתבוננים בהם מן הארץ, חלק נראים כאילו הם יוצרים "קבוצות" ואנו קוראים לאותן קבוצות "קונסטלציות". מכל מקום, כמה מן הכוכבים ב"קונסטלציה" מסוימת רחוקים מן האדמה הרבה יותר מאחרים, באותה קונסטלציה. אין שום בסיס מציאותי להתייחס אליהם כאל "קבוצה" או "קונסטלציה" - בניגוד ל"להקה" של ציפורים, המעופפות בפועל יחדיו,

או גלקסיית כוכבים הנעה בפועל כאחת.

הזיות משמען, בעיקרון, "ראייה" של משהו שאינו שם.

במציאות, קיימים מספר כוכבים. אנו "רואים" "קונסטלציה" לכאורה, כאשר במציאות אין שום "קונסטלציה" - - רק כוכבים יחידים.

אנו מוסיפים או הוזים את מה שנקרא בצורה שקרית "קונסטלציה".

תופעת ההוספה למציאות - - הזיית מה שאינו שם - - היא היבט מהותי בשיח המשעבד.

היא זו המאפשרת לאדם הפשוט להזות את קיומו של "שליט" או של "מלך". במוחנו אנו מוסיפים משהו "מיוחד" לאדם פשוט, ו"רואים" אותו כ"שליט" או כ"מלך". בדומה לכך, אנו מוסיפים "משהו" למילים רגילות וכבמטה קסם, הן הופכות ל"חוק".

באותו אופן תפשו המדענים הקדומים עצמים חמים והניחו ("ראו" ש...) חייב להיות חומר כלשהו הקרוי "חום".

המושג "חום" כחומר הוא הוספה בלתי מוצדקת למצב נתון (עצם חם).

זהו סוג של הזיה - - ניסיון "לראות" מה שאינו שם.

מה רוברט אנטון וילסון אמר

במבוא לספרו ל"עץ השקרים" (מאת כריסטופר ס. הייאט, (ד"ר לפילוסופיה), כתב רוברט אנטון וילסון:

"אני זוכר את הפעם הראשונה בה נכנסתי למציאות חלופית וקיבלתי שקר כעובדה. הייתי בן חמש או שש שנים אז, והורי לקחו אותי לראות סרט נפלא בשם "הקוסם מארץ עוץ"...

רק חלק קטן ממוחנו, או ה"אני" שלנו, מסוגל להתנגד לשקריו של אמן טוב.

אני מתערב שאף אחד לא יכול לצפות בסרט "הנוסע השמיני" בלי לפלוט צליל אחד לפחות של פחד או מצוקה במהלך "מסלול הייסורים" הזה...המורכב רובו ככולו מאוסף של תמונות המוקרנות על מסך...

קולנוע הוא המקום הטוב ביותר ללמוד את משמעותו האמיתית של המשל של אפלטון על האסירים בכלוב, הרואים צללים כאילו היו דמויות אמיתיות.

כל אמן המרגש אותנו, החל מיוצר סרטים ועד בטהובן או שייקספיר, הוא בעל יכולות היפנוטיות כלשהן.

במובן זה, המכשיר הטפשי והמכני אותו אנו מכנים בשם "חברה", הוא בוודאי אחד מן האומנים הגדולים ביותר בעולם.

למשל, כשהייתי בן שבע או שמונה, והרגשתי עליון על ילדים שעצמו את עיניהם ב"חלקים המפחידים", הייתי נכנס להיפנוזה עמוקה שנוצרה על ידי מציאות מדומה אחרת,

בשם "שפה". היפנוזה זו היתה סיוט גדול עוד יותר מאשר המכשפה המרושעת מהמערב, או קינג קונג, או האדם-הזאב, או כל אחד מקרוביהם או מיודעיהם, אבל זה הפך אותי ל"חבר בחברה"...

ההיפנוזה בוצעה על ידי הנזירות הטובות והחסודות בבית הספר שאליו שלחו אותי הוריי...

כתוצאה מכל השקרים שסיפרו לי אותן אחיות, הפכתי בעצמי לשקרן די מוצלח...

בגיל שבע-עשרה הפכתי לטרוצקיסט. זה היה החומר החם של ניו יורק בשנות ה-40 המאוחרות. אנחנו, הטרוצקיסטים, היינו קיצוניים יותר מכל אחד אחר, או לפחות כך חשבנו.

כמובן, גם כאן, שוב, שיקרתי לעצמי.

מי לעזאזל יודע, בגיל שבע-עשרה, מספיק כדי לבצע בחירה מושכלת או מיודעת

בין אידיאולוגיות פוליטיות מתחרות? בחרתי בטרוצקיזם משום שחלק אחד במוחי עדיין היה קתולי, ונזקק להירארכיה; הוועידה המרכזית היוותה תחליף טוב למדי לוותיקן. היא איפשרה לי לחוש מודרני, מדעי, "אלטרואיסטי", אמיץ, מרדן וכד'... וזה עשה

את עבודת החשיבה במקומי.

בגיל שמונה-עשרה עזבתי את המפלגה, רגע לפני שגירשו אותי בעצמם.

נשבעתי אמונים לעקרונות האינדיבידואליזם, המחשבה החופשית והאגנוסטיות. מעתה, אמרתי לעצמי, אף קבוצה לא תהפנט אותי: אני אחשוב עבור עצמי.

כמובן, אחר כך ביליתי עשרים שנה במעקב אחר אופנות אינטלקטואליות ופוליטיות, משוכנע בכל עת שסוף סוף נמלטתי מהתנייה קבוצתית והתחלתי לחשוב "באמת"

באופן עצמאי...

וכל זאת, שימו לב, התרחש בתוך רשת ה"שפה" - המציאות הווירטואלית שמיוצרת על ידי הכישורים המוזרים ליצירת סמלים הקיימים ברבע האינצ' העליון של המוח הקדמי.

השפה יצרה את אלוהים, את השטן, את הגיהנום, בילדותי, והיא יצרה את החופש, השוויון, והצדק, ואת החוק הטבע ושאר הסיפורים שהעסיקו את מוחי בשלבים השונים של "התפתחותי". שפה יוצרת פחדים המתיישבים בראשנו ומהפנטים אותנו.

האם ניתן להשתמש בשפה כדי לבטל הזיות שנוצרו על ידי השפה?

המשימה נראית בלתי אפשרית, אבל חידות זן, בדיחות סופי, כתביו של אליסטר קראולי, וכמה מאמצים הרואיים של פילוסופים כגון ניטשה וויטגנשטיין מצליחים ככל הנראה לטלטל את קוראיהם ולהעירם - - לנער אותם החוצה מהיפנוזת המילים.