החבר המדבר | במקום שאין איש - השתדל להיות איש | נירית ליבסמן

"ובִמְקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים, הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִישׁ"(הלל הזקן)

(מסכת אבות, פרק ב' משנה ה')

להאמין או להאמין? זאת השאלה

כילדה הייתי מאוד נאיבית. נטיתי להאמין להרבה אנשים ולסמוך עליהם שהם רוצים בטובתי, ולא העליתי על דעתי שמישהו יכול להיות רע ולנצל אחד את השני.

ככה הרגשתי, עד שבעצמי חוויתי על בשרי ניצול מיני דווקא מהשכן שלי בבניין, נער מתבגר שהיה גדול ממני כמעט בעשור, ואז ברגע אחד, ניטלה ממני תמימותי לעד במובן מסוים. ולמרות זאת, עדיין בתוך תוכי ידעתי כי העולם ובתוכם האנשים, לא נוצרו על מנת להזיק איש לרעהו, זה פשוט לא הסתדר לי בשום צורה ואופן בתוכי, אומנם שבפועל, המקרה שקרה לי עם השכן שלי בסביבות גיל 7, אכן השפיע עלי עד מאוד מבחינה רגשית, אבל תמיד ועדיין חשבתי שזה לא הגיוני שיהיה אחרת.

ולצד תמימותי שאבדה לי באספקט מסוים בחיים, המשכתי להאמין בטוב ליבם של האחרים, ממש כאילו סירבתי לקבל משהו אחר, כי כאמור, ההיגיון שלי אפילו בתור ילדה קטנה היה שדווקא למרות מה שחוויתי, זה ממש לא אמור להיות ככה, אלא אמור להיות בדיוק ההיפך.

ועם השנים, החיים לימדו אותי יופי יופי על אותם מצבים הפוכים. נחשפתי עוד למצבים של הטרדות מיניות, ובכלל למצבים שנראה היה שלאף אחד לא היה באמת באמת אכפת מהשני, ואצלי בחיים זה הופיע גם במקרים בהם באתי בטוב ועזרתי, אבל בכל זאת פעמים רבות הצד השני לא נהג באותה צורה כלפי, ואפילו ניסה להזיק לי.

וחשבתי הרבה שנים, מה נכון לי לעשות, האם נכון לי גם לפגוע במי שפגע בי ולהחזיר לו או כאילו לצאת פרייארית, ולא להגיב?

לא לגמרי הייתי סגורה מה נכון לעשות – האם להיות חכמה או צודקת? ובנוסף לכל זה ראיתי גם שהרבה אנשים שלא מתנהגים בצורה טובה לאחרים, לפעמים הם דווקא אלו שחיו חיים טובים, ולא היה חסר להם כלום, ואילו דווקא אותם אנשים שנפגעו, הם אלו שסבלו, ולהם היו חסרים דברים.. ולא הסתדר לי איך דבר כזה יכול לקרות בעולם שלנו – כאילו עולם הפוך ראיתי.

ראיתי אנשים שחסרה להם אהבה, אכפתיות מהסביבה, והם היו צמאים לזה, משוועים לזה, ומנגד היו כאלה שניצלו זאת לתועלתם האישית, כאילו היו סמרטוט לנגב בו את הרצפה, ואחרי שהתלכלך מספיק ועשה את שלו, היו זורקים אותו לפח האשפה.

ושנים התלבטתי בסוגיה הזו מה לעשות, איך לפעול. ולא מעט מהפעמים שחוויתי מצבים לא פשוטים, הייתי קופאת במקום, ללא יכולת להגיב לא בהתנהגות ולא מצאתי בכלל את המילים להגיד, רגע, מה קורה פה. עד כדי כך הייתי המומה.

לעשות מה שנכון לי, אבל לא על חשבון מי שפוגע בי

כחלק מהתהליך שאותו עברתי במשך השנים - של להתחבר לעצמי ולהבין איך נכון לי לפעול כאשר פוגעים בי, הבנתי שלא משנה מה, אם אני אתכחש למי שאני ואהפוך להיות אחת כזאת שלא אכפת לה מה מרגיש האדם שעומד מולי, שלא מעניין אותי לפגוע באחר רק כי פגע בי, או לא להתייחס טוב אליו מלכתחילה, לא אוכל באמת להרגיש בנוח עם עצמי, לא אוכל ממש לישון טוב בלילה, ולא אוכל להסתכל עצמי במראה, וזה היה שווה לי עשרות מונים מאשר להתנקם / להחזיר / להגיד את המילה האחרונה.

בשנים הראשונות כן ניסיתי למצוא את הדרך לענות לאחר, למי שהרגשתי שפוגע בי, ועמדתי הרבה מאוד זמן על המשמר, כך שאהיה מוכנה לכל תרחיש שלא יהיה, שאם מישהו יבוא לפגוע בי אני כבר אדע להגן על עצמי, אני לא אקפא ולא אענה, אני זו שאגיד את המילה האחרונה, אבל לא בכוונה קרו מצבים בהם לא הרגשתי את האחר כי הייתי עסוקה בהישרדות שלי עצמי, ולא שמתי לב שתוך כדי שאני מנסה להגן על עצמי (ולא ידעתי את זה בשעתו שאני עושה את זה), אני גם פוגעת על הדרך במישהו אחר.

עם הזמן, בגלל שחיפשתי דרכים לפתור את המצב הזה בתוכי, למדתי כן להגן על עצמי בצורה אחרת, אסרטיבית ועם זאת מכבדת, באופן שנכון /מתאים למי שאני.

בשורה התחתונה אמרתו של הלל הזקן – במקום שאין אנשים (ולמרות שהם יכולים גם לפגוע), עדיין עלי להשתדל להיות איש (אישה במקרה שלי), עומדת כנר לרגלי ומשתדלת אני לפעול לאורה.

ועדיין, פעמים רבות מאוד אני נכשלת בכך, אבל בגלל שאני יודעת שאני לא עושה זאת בזדון, ואני לא מתכוונת, ולפעמים כן יוצא לי הפוך ממה שרציתי, אני לא מלקה את עצמי למה אמרתי או עשיתי ככה וככה כי אני מכירה את עצמי ויודעת מהי הכוונה עימה הגעתי, ואני מרגישה שלמה עם עצמי כי זו הדרך שחייבים לעבור גם אותה, וזה נותן לי את הכוח כמעט מייד גם להתנצל ולהסביר את עצמי ומה הכוונה שלי הייתה, והאדם שעומד מולי אני מאמינה בכל ליבי שלא יכול להתכחש לזה, לאמת הזאת, גם אם הוא לא תמיד מראה לי שהכל בסדר בינינו.

בשורה התחתונה, העיקר היא הכוונה, היא זו שבאמת נחשבת בעולם האמיתי – העולם האמיתי הכוונה לאותו עולם לא זה שרואים אותו כולם, אלא העולם הסמוי מן העין, ששם פועלים כוחות אחרים.. ועל זה ארחיב בפעם אחרת..

לסיכום, היו מי שאתם, נאמנים לעצמכם, תמיד, זה ישחרר אתכם, ומצד שני, תפעלו כדי לתרגל בינכם לבין עצמכם את מלאכת ההגנה על עצמכם, אבל בצורה מכבדת.

אם תעשו כך, היו סמוכים ובטוחים שכוחות היקום, האנרגיה הבלתי נראית ששולטת בעולמנו, תהיה לצידכם, ובשעת האמת גם תוכלו להרגיש בכך שאתם שומרים על עצמכם כפי שנדרש, אבל בצורה של להיות אדם.

הלוואי ונוכל לקיים בכל יום ובכל שעה את אמרתו של הלל הזקן:

"ובִמְקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים, הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִישׁ" (מסכת אבות, פרק ב' משנה ה')