החבר המדבר | איך למדתי להרגיש את עצמי | נירית ליבסמן

לכל אורך התקופה שבה התמודדתי עם הבולימיה, היה מחיר מאוד גדול ששילמתי עליו, וזה היה ניתוק ממה שאני מרגישה שנכון לי, ניתוק מעצמי..

זה לא שבאמת לא הרגשתי את עצמי, הרי זה לא באמת יכול להיות כי אנחנו רק בני הרגשה, ותמיד הייתי ועודני אדם מאוד רגיש ומרגיש, אבל כאילו עבור עצמי, לא הייתי ממש מחוברת לעצמי, למה שנכון לי, ל – למה אני עושה דברים מסוימים, ואם לא נכון לי – אז פשוט לא לעשות אותם.. ולעומת זאת הרגשתי דווקא אנשים אחרים מחוצה לי.

היה לי יותר קל להתחבר לרגשות של אחרים, להזדהות או להרגיש אמפתיה למצב שלהם, ואילו בעבור עצמי הייתי מאוד נוקשה, ביקורתית, לא סלחנית, ובעיקר לא מפחדת ממה שאני עושה לעצמי.. את החוסר פחד הזה לפגוע ככה בגוף שלי, את החוסר רגישות שלי לעצמי – לזה אני קוראת ניתוק מעצמי.

אומנם, כן חוויתי לפעמים מצבים בהם פתאום עלה למודעות שלי מה אני מעוללת לעצמי, לגוף שלי, אבל לא היה לזה המשכיות לאותה המחשבה.. הרצון לאכול ולהקיא, היה חזק ממני, והאפיל על התחושות האחרות, כאילו הרדים אותם, והתוצאה הייתה שכאילו איבדתי את הקו של עצמי איך לחזור לעצמי, איך לקיים שיגרה נורמלית ובריאה של אוכל ללא הצורך הכפייתי הזה של להקיא, איך לא להעביר את היום כולו על תכנונים של מה לאכול היום, ומה עלי לקנות היום כדי שאוכל לקיים את זה.

מתי ואיך לעשות את זה כדי שהחבר שלי שגרנו ביחד כבר כמה שנים, לא ישים לה לזה, ואיך לעשות את זה בעבודה או כשאני אצל חברים, או אצל המשפחה שלי/שלו..

היכולת הזאת לעשות דברים לא טובים לגוף שלי, לנפש שלי, אשר למעשה הם נעשים במנותק מעצמי, הביא איתו תופעת לוואי בולטת במיוחד, שכשם שאני מנותקת מעצמי מהפן הפיזי שלי, אני גם מנותקת מעצמי במובן הרגשי/נפשי.

זה הביא לקושי שחוויתי – קושי להכיל מצבים שהיו יותר מידי מורכבים וקשים לי – מצבים שונים שהיו קשורים אלי באופן אישי אבל גם כאלו שלא היו קשורים ישירות אלי אלא לזולתי – לכל מי שהוא לא אני, ועם אקסטרה רגישות לחסרי ישע - כמו זלזול, חוסר צדק, ביקורתיות, חוסר הצלחה, חוסר מושלמות, פחדים מסוגים שונים, אמונות מגבילות שלי לגבי עצמי, לסמוך על מה שאני מרגישה בבטן שמה שני מרגישה זה באמת זה..

והקושי להכיל את אותם מצבים, המשיכו אפילו לאחר שהפסקתי להקיא והסימפטומים נעלמו, אבל החלק הזה עוד לא היה בר ריפוי עבורי..

לשם כך נעזרתי בטיפולים מסוגים שונים – שהתחלתי בעצם אצל איזו מאמא שהכרתי – אישה יקרה מאוד עבורי, אקרא לה כ', שבמיוחד הפנו אותי דווקא אליה (אחת המתקשרות שהייתי הולכת אליה הפנתה אותי אליה – גם אני וגם היא הכרנו את כ'), והיא עשתה לי טיפולי הילינג, רייקי.. ופה באמת מתוך רצון אישי ומודע, רציתי להתחיל את התהליך איתה, והרגשתי כי נכון לי ובטוח לי להתמסר אליה (עד כמה שיכלתי באותה תקופה).

התהליך היה מופלא בעיני, למרות שאני בעצמי שמתי כל מיני ברקסים כי פחדתי להתמסר לגמרי.. לא ידעתי מה אני עלולה למצוא שם, ובעיקר פחדתי לאבד את השליטה על עצמי.

יאמר לזכותה של כ' שהיא זרמה איתי. שיתפתי אותה בפחדים שלי ועשינו צעדי תינוק בכל פגישה, עד אשר הרגשתי שהתחזקתי, התקדמתי ומיציתי את המפגשים, והגיע השלב להתקדם הלאה.

הפגישות שלי עם כ', נתנו לי בדיוק את הביטחון של האמא, ובעיקר אפשרו את המשך ההתפתחות שלי.

לאחר מכן עברתי תהליך של כחצי שנה במסגרת טיפולים בשיטה שנקראת "עוצמת הרכות".

הפעם המתקשרת שהייתי הולכת אליה, ע' המופלאה, לקחה אותי לשם. היא כיוונה אותי לזה. היא הרגישה בדיוק מה אני צריכה ואני זרמתי איתה. ולגבי מי שיהיה המטפל/ת שלי, סיכמנו שאחפש בעצמי, ואז אתקשר אליה להתייעץ אם באמת הוא/היא המדויקים לי.

את המטפל שלי, מ' המדהים והמכיל, בחרתי לא פחות ולא יותר לפי תמונה שראיתי באינטרנט – בעצם בחרתי לפי העיניים שלו שראיתי בתמונה וידעתי מייד שזה הוא.. כשהתקשרתי לע' לספר לה את מי בחרתי משלל המטפלים ששלחתי לה את תמונתם ואת האתר שלהם, הופתעתי שגם היא אמרה לי, עוד לפני שאני אמרתי לה משהו, שגם מ' הוא הכי מתאים לי.

ועם מ' עשיתי תהליך עוצמתי של התמסרות לאדם שאינני מכירה, וחשפתי את כל כולי בפניו - חולשות, פחדים, שאלות, וגם התמסרתי לטיפול שלו שהוא העניק לי. אפשרתי לעצמי להיות מי שאני ובעיקר אפשרתי לעצמי לקבל ממנו את כל מה שהוא רצה לתת לי.

זה היה מצב מאוד לא פשוט בשבילי לעשות את זה אצל מטפל שהוא גבר ושיש לו בעצם שליטה עלי בהיותו המטפל שלי, ואני כחלשה יותר, כפגיעה יותר, וכמטופלת שצריכה להיעזר במישהו אחר – מצבים שבכלל לא אהבתי להיות בהם.. ואם לדייק - שנאתי אותם מאוד!

לאחר מכן ניסיתי עוד כמה דברים, ובניהם גם יוגה (בבית), פילאטיס מכשירים.. הכל עשיתי כדי להתחבר לגוף שלי, ולהרגיש את עצמו.

החשיבות שבחיבור לגוף שלי, בעצם הייתה בשבילי מאוד קריטית כי ידעתי שזה המפתח שלי כדי שאוכל להרגיש בנוח בתוך עצמי ועם עצמי, שאוכל להתחבר משם לרגשות שלי, למחשבות שלי, ובתכלס – ידעתי שרק ככה אני אוכל לבנות את עצמי - דרך החיבור שלי מחדש לגוף שלי..

לאורך כל השנים שבהם התמודדתי עם הבולימיה ובכלל, עבדתי רבות עם השכל והייתי אלופה בזה, ואת החלק של הגוף מאוד הזנחתי.. שלא במתכוון הוא נדחק לפינה כי שם היה ה-קושי שלי, ולכן זה היה בשבילי ה- מקום לעבוד עליו ולטפל בו.

ולא משנה עד כמה ניסיתי ללכת בין אם פיזית או בשיעורים שראיתי דרך האינטרנט של יוגה/פילאטיס/סטודיו C/ הליכות/ שחייה.. לא הייתי מסוגלת להתמיד ממש באף אחד מהם כי לא התחברתי בכלל לקונספט שרבים דווקא מתחברים - לראות מורה שעושה תרגילים מסוימים ועלי לעשות כמוהו. זה לא דיבר אלי, לא התחברתי לזה, ואפילו די שנאתי את זה..

הדבר היחידי שהצליח באמת אחרי כל הטיפולים המקדימים שעשיתי – רייקי, הילינג, עוצמת הרכות, שהיוו עבורי את הקרקע הבטוחה להרגיש את עצמי, זה היה להמציא עבור עצמי את מה שנכון לי וזה משהו שהשפיע עלי רבות!

הצלחתי לפתח עבור עצמי שיטה שתגרום לי מצד אחד להגביר את החיבור לגוף שלי, בעצמי ללא תלות באף מורה/וידאו/קורס.. ומצד שני – החלק הכי משמעותי שזה יצר אצלי – בזכות החיבור לגוף, הצלחתי להתחבר יותר ויותר לנפש. הצלחתי למצוא את הקו שלי..

אני לא מאלו המאמינים להבטחות ולאימרות מסוגים שונים – חיבור בין הגוף לנפש, לגמרי אני לא הבן אדם. אני מאוד סקפטית ולא מאמינה לכלום אני חייבת לחוות על בשרי את זה, אחרת זה לא יעבוד אצלי, וככה קרה.

לא כיוונתי לכך, אבל זו הייתה התוצאה -חיבור הגוף, ומשם החיבור לנפש היה משהו ממש אוטומטי שנבע מזה.

הדרך בה אני עשיתי את זה:

מה צריך:

מזרון התעמלות/יוגה

כיסוי עיניים

גומיית אימון רחבה (דומה לגומייה שמופיעה פה בלינק). לי יש את הכחולה – ומה שנתתי פה זה רק להתרשמות. לא זוכרת מאיפה קניתי את שלי..

לי מאוד חשוב שיהיה שקט גמור בחדר, ושיהיה חשוך עד כמה שניתן. אני הכי אוהבת לעשות את התירגול בבוקר מוקדם כשעדיין כולם ישנים, ואני יכולה בשקט לעשות..

למי שמתקשה בתור התחלה יכול לשים מוזיקה שקטה ורגועה במיוחד.

ובסך הכל הייתי יושבת או שוכבת על הריצפה ועושה כל מיני תרגילים של מתיחות - מתיחות של הגב, של הרגליים, משחררת את הצוואר, והצורה שהייתי עושה את זה, זה פשוט להרגיש איפה כואב לי/ לא נוח לי, ובאותם מקומות הייתי ממש מקשיבה לגוף שלי איך ניתן לשחרר את הכאב, מה יותר נעים לי לעשות ומה פחות, והייתי ממש מרגישה כל דבר בגוף שלי, בשקט הזה העוצמתי שהיה, וככה לאט לאט התחברתי יותר לעצמי..

עד כדי כך שאם יש משהו שלא נוח לי איתו, ולא מדובר על הרמה הפיזית שלא נוח לי אלא להתנהגות מסוימת או מחשבה מסוימת שיש לי, אני מייד מזהה אותה ויודעת להחליף את אותה מחשבה שלילית / לא נעימה, למחשבה נעימה.

גם לגבי ההתנהגות שלי – אני הרבה יותר ערה לעצמי. אם ישנה סיטואציה שלא נוח לי בה, אני לא זורמת איתה בכל מחיר, אלא אני בדיון פנימי עם עצמי ומחליטה לעשות מה שנכון לי – וככה אני בהדרגה לאט לאט התחלתי למצוא את הקו שלי בחזרה של מה נכון לי, רק לי, לא משנה כמה זה אולי עומד בצורה הפוכה מלאחרים.

זה חיזק אותי, בנה את הביטחון שלי, אני הייתי עבור עצמי, עבור הילדה החלשה שבי, ידעתי להגן עליה, מה שבעבר, הילדה החלשה, הייתה עומדת לבדה, לא היה מי שיחבק אותה. היום אני עושה את זה בשבילי..

אני משתדלת לסמוך על מה שאני מרגישה וללכת לפי זה, למרות שלא תמיד קל לי, בעיקר כשזה נוגד את הסביבה, או לא דומה לשאר האנשים שבקרבתי.

לא לשקר, ללכת תמיד עם האמת שלי, לטוב ולרע. זה מאוד משחרר.

מאוד חשוב לי שבסוף היום כשאני הולכת לישון, אני יודעת שנשארתי נאמנה לעצמי למרות הקושי, ואני יכולה להסתכל על עצמי במראה ולהיות גאה במי שאני, ולאורך כל התהליך הזה, לעולם לא לשכוח את האחרים מסביב, והכי הכי – את זה שיש אדון לעולם, יש איזו שהיא אנרגיה נסתרת, שאם לומדים להקשיב לה בדרכים האלה, מבינים שהיא מתקשרת איתנו גם..

אני לא כותבת פה סתם דברים, ולא מצפה ממכם להאמין בזה בעצמכם, אבל מספרת לכם רק מה שאני חוויתי, וחווה גם היום וזה רק הולך ומתעצם. וככה אדם יכול להבין איך עליו להתנהל בחיים שלו, למרות שאפילו יהיו החלטות לא נכונות שבדיעבד הבין שקיבל, אבל העיקר שניסה, העיקר הכוונה..

זה מה שמלווה אותי עדיין בדרך הזאת שאני עדיין לומדת כל פעם מחדש, לחזור לקו שלי – לחזור לעצמי, להרגיש את עצמי.