החבר המדבר | ספר אחד - שינוי קיומי | נירית ליבסמן

זה הזוי לומר, אבל ספר אחד שקיבלתי באמצע שנות העשרים שלי, שינה לי את החיים.

עד כדי כך זה קרה, שבכל פעם שאני חושבת על זה, אני המומה מחדש.

והכי מצחיק בסיפור הזה, שדי זלזלתי בספר הזה והכי לא התחברתי אליו – ספר ששייך לז'אנר של ספרי העידן החדש - ספרי ניו אייג'. עד כדי כך התעלמתי ממנו שברור שלא קראתי אותו, אבל גם שכחתי ממנו לגמרי.

חברה טובה עוד מימי הגן , בית הספר נתנה לי אותו ליום הולדתי ה – 25, דווקא חברה שלא נפגשתי איתה מלא זמן ואפילו הופתעתי שהיא הביאה לי מתנה, ושמתי אותו בספרייה אצלי בבית, ושכחתי מקיומו.

בתקופה הזו של גיל 25, אפשר די לומר שהייתי אז בשיא המחלה שלי, בשיא הבולימיה, שהתפתחה אצלי כבר לרזון כבר קצת מוגזם.

אני, שגובהי לא יותר מ 1.63, הגעתי בשיא המחלה שלי למשקל של 44 או 43 ק"ג, וזה היה די רזה. אפילו רזה מאוד. לפחות ככה פעם אחת אני ראיתי את עצמי.

אותה פעם, די יחידה הייתי אומרת, שאפילו אני קלטתי כמה אני רזה, וזה לא היה משהו שבדרך כלל ראיתי, קרה אני חושבת ברחוב אבן גבירול בתל-אביב, בחנות חדשה שפתחו בין היתר גם לבגדי-ים וחיפשתי בשבילי בגד ים חדש, וכל מה שמדדתי נראה עלי נורא. רק אז ראיתי כמה אני רזה.. אבל זה לא הפריע לי להמשיך במה שאני עושה, כי חזרתי לסורי מאוד מהר..

כבר כתבתי על זה באחד הפוסטים הקודמים, בזכות הנסיעה להודו, בעודי בת 28, הצלחתי להתחיל את תהליך ההחלמה שלי, שכלל בעיקר את הפסקת ההקאות, אבל ידעתי שזה לא יחזיק מעמד אם לא אקח את עצמי ואעשה לעצמי טיפול שורש.

ניסיתי מספר לא מעט של מטפלים מסוגים שונים, ואף אחד לא הצליח לעזור לי, לחדור לי ללב, להבין את אשר אני צריכה, וידעתי שאני אצטרך לעשות את זה בעצמי.. פשוט ידעתי שאין לי ברירה אם אני רוצה לשרוד את זה..

באותה תקופה גרתי לבדי עם דהארמה, הכלבה שלי שהבאתי איתי מהודו, וכמובן שבדיעבד התברר לי, שגם לה היה תפקיד גדול בריפוי שלי.

הייתי גם אחרי סיום מערכת יחסים די ארוכה של כ – 4 שנים, שבמסגרתה אפילו התארסנו לתקופה קצרצרה לפני שכל החבילה התפרקה. לא הייתה לי עבודה, לא היה לי כסף, אבל לפחות מקום נחמד לגור בו ליד הירקון, בחלק השקט יותר של העיר, בצפון הישן של תל אביב, לפחות את זה היה לי, והמקום הזה שימש עבורי כעוגן.

ההורים שלי תמכו בי באותה תקופה מכל הבחינות – כלכלית, וכמובן רגשית, היו שם בשבילי, והרגשתי שזה המקום שלי להתחיל לצמוח.

הרגשתי איך הנבט שנזרע באדמה כבר חצי שנה אחורה לכן, עוד בהודו, מתחיל לנבוט, והרגע שלי לצאת החוצה מתחיל להגיע. הרגשתי את זה בכל נים ונים. זה היה הרגע שלי.

באותן זמן, פתאום משום מקום, נזכרתי בספר שחברה שלי נתנה לי לפני כמה שנים, ליום הולדתי ה 25, ומייד הלכתי לחפש אותו, ושם הוא היה, כאילו חיכה רק לרגע שאוכל להשתמש בו. הייתי ממש מוכנה לכך!

אני מדברת על הספר – "הנזיר שמכר את הפרארי שלו" / רובין ס' שארמה.

הייתי מאוד מופתעת מעצמי בכלל שפתאום התעורר בי הרצון לקרא ספר שכזה, כי די לגלגלתי על הספרים האלה ובכלל על כל הפסיכולוגיה בגרוש.

ואני, אפילו בתור עובדת סוציאלית, בוגרת אוניברסיטת בר-אילן, תמיד התווכחתי הם המורים, שלפעמים עגבנייה היא רק עגבנייה, אפילו שבטעות אמרתי, מלפפון, אבל התכוונתי לעגבנייה, עם המאפיינים של העגבנייה, ולא צריך לחפור יותר מידי לחפש משהו שאין שם (לא יודעת מה נתקעתי על העגבנייה, אבל זו הדוגמא שהבאתי למרצה שלי).

אז לקחתי לידי את הספר, ורפרפתי בו קצת, והחלטתי שזהו, את הספר שאני קוראת, אני קוראת אותו לא סתם כמו ספר שקוראים להנאה, אלא אני הולכת ליישם הלכה למעשה את כל הספר הזה אחד לאחד. מבחינתי הוא יהיה המדריך שלי לחיים לזמן הקרוב.

חשבתי לעצמי שאין לי מה להפסיד, וזה אפילו ריגש אותי שאני נכנסת עכשיו למעין ניסוי אמיתי על החיים שלי, הרגשתי שאני נכנסת להרפתקה חדשה שרק אני יודעת שאני עושה את זה.

לא שיתפתי בכך אף אחד, ונורא התרגשתי להתחיל את המסע.

לא עבר אפילו חודש, והתחילו לקרא לי ניסים , ממש ניסים.

הגיעו לידי כספים שעזרו לי אפילו לטפל בדהארמה אחרי שהגענו לארץ, סכום גדול שלא ידעתי מאיפה אני הולכת להביא אותו. התחלתי לפגוש אנשים חדשים שיותר התאימו לי ולסגנון שלי, מצאתי מקום ללמוד בו אימון אישי (קואוצ'ינג), והקורס היה אמור להיפתח ממש ימים ספורים אחרי שמצאתי את הפרסומת לקורס הזה, מה שבכלל לא חשבתי על זה, ואפילו קיבלתי מלגה ללימודים, וקרו לי עוד הרבה דברים טובים בזכות כל מה שיישמתי הלכה למעשה בעזרת הספר הזה, והכי הכי מהכל, פגשתי בקורס של הקואוצ'ינג, אדם יקר, מנטור, חבר, שחשף אותי בפני חכמת הקבלה.

הוא זה שבזכותו הגעתי לעולם שאני נמצאת בו עכשיו, כבר למעלה מ – 15 שנה, שבו קיבלתי תשובות לכל השאלות שהיו לי אי פעם בחיים לגבי עצמי, לגבי העולם שמסביבי ולמה קרו לי כל הדברים הרעים והטובים..

אז לחברה שלי מתקופת הגן-יסודי-תיכון, מ' היקרה, שאף פעם לא חשבתי שהיא בעניין של ספרי הניו-אייג', אני מודה לך מקרב לב על כך שהיית המלאך שלי, בזכותך כל זה לא היה קורה.

אולי הייתי מגיעה לכך בסופו של דבר, אבל באותה מידה יכול להיות שהדרך הייתה מתארכת מידי, שאולי הייתי מסתובבת סביב עצמי, וגם יכול להיות שהמחיר שהייתי משלמת היה גדול מידי.