החבר המדבר | הפרעת קשב וריכוז - קיימת או לא? | נירית ליבסמן

השוק רווי בהסברים על הנושא הזה של קשב וריכוז ועל הטיפול התרופתי הנלווה לו, ואין לי כל מה לחדש כאן מבחינה זו, אלא רק את תפיסת עולמי אני מביאה פה לטובת מי שכן מעוניין בנקודת מבט אחרת, וכאן, אני מציגה זווית ראייה שונה לָמה נראה שיש כל כך הרבה ילדים עם "בעיות קשב וריכוז". (אגב, בכוונה תראו שאני כותבת בגרשיים כי אני לא משתייכת לאסכולה שטוענת שהיא קיימת, ויש כמוני עוד הרבה שחושבים ככה).

את הנושא הזה של האם בכלל קיימת מה שנקרא "הפרעת קשב וריכוז", אחלק לכמה חלקים שיובאו בפוסטים נפרדים בהמשך – ובמסגרתם אביא את נקודת המבט שלי באופן כללי כמו שאני מביאה כעת - מעין דברי הקדמה לנושא, ובהמשך בפוסטים הבאים - אתן מספר דוגמאות הלכה למעשה של גורמים אפשריים שמסבירים לדעתי מדוע "הפרעת הקשב והריכוז" היא נמצאת בתפוצה כה רחבה היום. אתייחס גם לנושא לטיפול התרופתי ולהשלכותיו, ואציע גם מגוון פתרונות אפשריים, ולא מהסוג התרופתי.

הילדים של היום מפותחים הרבה יותר מאלו שנולדו פעם

בשנת 2011 הייתה לי שיחה עם אחות בטיפת חלב ששיתפה אותי בכך שהיא שמה לב לאותם ילדים שנולדו 15 שנה קודם לכן –

(הכוונה לילדים שנולדו לקראת סוף שנות ה – 90), שהיא בעצמה הבחינה, וכך היא גם אמרה לקולגות שלה, שיש משהו בילדים האלה שנולדו, שהם שונים מהילדים של פעם.

היא אמרה להם שהיא רואה שהילדים האלו שנולדו כבר בסוף שנות ה - 90, שהם מתפתחים בצורה אחרת מהילדים שנולדו בעבר בשנות ה – 70 (שזה משהו כמו הפרש של 30 שנה..), וההתפתחות שלהם האחרת באה לידי ביטוי בזה שנִראה היה לה שהם יותר מבינים מה שקורה מסביבם ומודעים יותר לסביבתם כבר מגיל צעיר מאוד, לעומת אותם ילדים שנולדו לפני 30 שנה ויותר.

ואז בהמשך השיחה שלה איתי, הגיעה אותה אחות לדבר על הילדים שנולדים היום (כאמור בשנת 2011 – השנה בה ניהלנו את השיחה), שהם אפילו יותר מתקדמים בהתפתחותם מאותם ילדים שנולדו כבר לפני 15 שנה (בסוף שנות ה – 90), אבל היא הוסיפה גם שיש בהם עוד משהו אחר שהיא לא יכולה להגיד בדיוק מה זה, אבל נראה לה שככל שהזמן מתקדם, הילדים באים לעולם כשהם יותר משודרגים, קולטים מהר יותר, בוגרים הרבה יותר, ואף ההתנהגויות שלהם עוד בחודשים הראשונים שלהם לחיים, נראות כמפותחות הרבה יותר.

אז, אם אחות בטיפת חלב, עם ניסיון של למעלה מ – 30 שנה במסגרות כאלה ורואה ילדים מיום היוולדם, בוודאי שיש לה את היכולת להשוות בין אותם ילדים שנולדו אז והיום, ולמרות מה שראתה והרגישה, עדיין היא בכל פעם התפעלה מחדש שזו התופעה שהיא רואה.

ובאופן אישי אני מאוד התחברתי לזה, ואני חושבת שכל אחד יכול להתחבר לזה במידה זו או אחרת. ואם אני אקח את זה צעד אחד קדימה לנושא שלנו של "הפרעות קשב וריכוז", אז באמת הילדים של היום הם הרבה יותר מתוחכמים – הם קולטים את כל האמצעים הטכנולוגיים מהר יותר, הם חשופים גם לגירויים מסוגים שונים, מהירים ורבים הרבה יותר ממה שהיה בעבר, והופכים במידה מסוימת לפחות תמימים, ויותר מפוכחים לנוכח פני המציאות.

לכן, ובלי כל צל של ספק, גם אותם הגירויים שבית הספר מספק היום לתלמידים שלו, שלא השתנו ממש משמעותית בעשורים האחרונים, מאוד משעממים אותם, והם חייבים משהו אחר – יותר מעניין, יותר חדשני, יותר מתוחכם - משהו שמתאים להם.

משום כך חשוב להבין, שבאמת ההיתכנות של סיטואציה בה החומר עצמו של הלימודים לא קורץ להם וממש לא מעניין אותם, הוא יכול להיות אמיתי לגמרי. והפועל היוצא מזה הוא שלפעמים התפקוד האקדמי שלהם יותר ירוד כי אין להם מוטיבציה בעצם ללמוד חומר שמשעמם אותם, ובית הספר עצמו - שלא שינה את מתכונתו מראשית הקמתו, ועוד סיבות רבות אחרות, יכולות להצביע מדוע הלימודים אינם בראש מענייניהם, ומדוע הרבה ילדי מתקשים בלימודים וכיוצ"ב.

אבל כל זה בשום פנים ואופן לא יכול להעיד על כך שהם "חולים" או "סובלים" מ"הפרעות קשב וריכוז".

שהרי פעמים רבות מאוד אנו רואים ילדים שלא יכולים להתרכז בבית הספר בלימוד נושא מסוים או במגוון נושאים, אך אותם ילדים בקלות יכולים להפגין יכולת ריכוז גבוהה מאוד בכל נושא אחר שמעניין אותם ושקרוב לליבם, ואפילו לבלות שעות בכך – חלקם בלגו, חלקם בקריאה, בספורט, בציור, במשחקי מחשב או אסטרטגיה, במשחקים בגינה הציבורית, או בכל עיסוק ו/או תחביב אחר שהם ממש אוהבים או שמעניין אותם.

מכאן שישנה סתירה פנימית במונח "הפרעות קשב וריכוז", שהרי אולי הגיוני שמי שאין לו יכולת ריכוז והפניית קשב, הדבר אמור להיות באופן גורף לכל תחום שהוא, אבל אם הילד כן מפגין יכולות אלו בתחומים מסוימים, סימן שיש לו יכולת כזו.

ולכן השימוש במונח "הפרעות קשב וריכוז" הוא מונח שגוי, שהרי יש להם לאותם ילדים יכולות של קשב וריכוז, אבל אולי לא בתחומים שאנשים אחרים (מורים, צוות חינוכי, צוות רפואי, הורים..) היו רוצים שהם יהיו יותר מרוכזים בהם.

לסמוך על מי שדעתו מוטה מראש

- נתון שיש לשקול אותו בכובד ראש -

נוסף לכל מה שהבאתי עד כה, חשוב להסביר בהקשר של קביעת האבחנה שיש לילד "הפרעת קשב וריכוז" היא שאין אפשרות לקבוע שישנה באמת בעיה אצל הילד בצורה של אבחון "הבעיה" באופן פיזי, בדיקת דם או בדיקה פיזיולוגית אחרת, ומסתמכים לביסוס האבחנה על סמך תפיסה של אדם אחר את הילד, וביצוע מבדקים שונים לפני ואחרי מתן ריטלין.

כלומר, הנוירולוג/ הפסיכיאטר מבסס את דעתו וקובע את האבחנה שלו על סמך חוות הדעת מכמה גורמים – מורים, הורים ומבדקים נוספים שעורכים לילד.

אז ראשית, בנוגע לחוות הדעת שהנוירולוג/פסיכיאטר מקבל מהמורה / גננת, איך הם רואים / מתרשמים / תופסים את הילד על סמך מקבץ של שאלות שהם נדרשים לענות עליהם, האם אנחנו יכולים להיות סמוכים ובטוחים שמה שהמורה / גננת חושבת על הילד או איך היא רואה אותו, האם זה אומר שבהם בהכרח צודקים??

והתשובה היא – לחלוטין לא! ואין בתשובתי לזלזל במקצועיות של הצוות החינוכי, אבל, ופה יש אבל אחד גדול –

אף אחד לא לוקח בחשבון נתון חשוב מאוד שקריטי מאוד לדעת אותו - דעתו של המורה מוטה מראש מאחר והוא בטוח שישנה "הפרעה" שכזו מלכתחילה, שהרי הם לומדים עליה במסגרת לימודי ההוראה (זו דוגמא אחת מיני רבות שתמצאו), ומי שמחפש, מוצא! כלומר, מי שמחפש את זה שהילד לא מקשיב / חולמני, מתפרץ, ומקשר את זה ליכולות הלימודית שלו – ימצא את הקשר כי הרי כולם מלמדים שיש קשר בין היכולת של הילד להתרכז לבין התוצאות שלו בלימודים / יכולת הריכוז שלו בכיתה/ היכולת שלו לעבד את החומר שלומד בכיתה/ להבין אותו..

וגם דעתם של הצוות הרפואי מוטה מראש כי הרי גם אותם מלמדים בבית הספר לרפואה שישנה "הפרעה" שכזו (אבחנה זו של "הפרעת קשב וריכוז" נכתבה במדריך ה – DSM, הלוא הוא ספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי, שכל אבחנה שם מי מחליט עליה אם היא קיימת או לא? אנשים רבותי! א-נ-ש-י-ם בלבד!!)

(אנשים עם תפיסות עולם שונות, ולא רק שניתן למצוא מקרים רבים שאותם אנשים שהכניסו לאותו מדריך מחלות חדשות, הם הכניסו אותם משיקולים זרים / משיקולים לא ענייניים, ובמקומם שלטו שיקולים כלכליים, אלא שישנם ארצות שבכלל לא קיימת כמעט אותה "ההפרעה" – אולי אכתוב בהזדמנות בהרחבה על כך).

וההורים – האם דעתם מוטה גם? בהחלט שכן! ולהורים יש משקל גדול ביותר גם באוסף שקלולי חוות הדעת שעל פיהם הפסיכיאטר/הנוירולוג קובע את אבחנתו. ולמה דעתם של ההורים מוטה גם? כי מהיכן הם שואבים את המידע שלהם? בין היתר מרופאים/ מטפלים בתחום הזה / מורים, שמבחינת ההורים, הם האורים והתומים שלהם, הם ה-אלוהים בכבודם ובעצמם, הם ה-מבינים באמת, ואם הם אומרים ככה, אז כנראה זה באמת ככה.

וההורים, לתומם חושבים ש – בוודאי, אם הילד שלהם לא מקשיב למורה, ויש לו התפרצויות זעם כאלה ואחרות, בבית או בבית הספר או שהוא חולמני מידי, וכל הצוות מסביבם אומר להורה שילד יש בעיה וצריך לעזור לו לממש את הפוטנציאל שלו, אחרת יפספסו אותו, אחרת הוא לא יצליח, וחבל עליו... אז אין כל ספק שינטו לחשוב שבאמת יש לילד שלהם בעיה.

ואז מגיע הנוירולוג/הפסיכיאטר, מצויד בכתב אישום מוצק נגד הילד שנראה אכן שבאמת יש לילד קושי/בעיה, ומבצע לילד בנוסף גם מבדק שבוחן את יכולתו להתרכז, מבדק שנחשב לכלי עזר לאבחון, אשר מבצעים אותו גם ללא ריטלין וגם לאחר נטילת כדור

ריטלין, ומה תהיה תוצאותיו של המבחן אתם חושבים? רוב הסיכויים שברור שתהיה מגמת השתנות, כמו שיהיה לכל אדם באשר הוא כאשר לקח חומר מסוים, טבעי או לא טבעי זה כבר לא משנה, שנועד לבחון את ביצועיו לפני ואחרי, ובמיוחד כדור ריטלין שנועד לשפר את ביצועיו.

אז בשורה התחתונה, הקרב הזה הוא אבוד מראש, ולילד כבר נקבע עתיד מראש - לילד יש בעיה, ועכשיו נרכז את כל המאמצים לפתור את הבעיה.

וברור לכל אדם בר- דעת, שלא רק שנטילת כדור ריטלין, לא רק שלא פותרת את הבעיה, כי הרי אם יפסיקו את הכדור, נראה את אותם התנהגויות וחוסר ריכוז (ואפילו המצב יכול להחריף יותר מאשר לפני שהתחיל לקחת את הכדור – ויש לכך הסבר שעל זה אכתוב בפעם אחרת), אלא שבעצם כבר תייגנו את הילד, והכנסנו אותו לתוך תבנית של ילד עם בעיה, ובצורה הזו לא רק שאנחנו מתייחסים אליו ככה, אלא אנחנו בעצמנו, מלמדים אותו שכך עליו להתייחס לעצמו.

תראו, אני יודעת שהנושא הזה הוא לא פשוט, ואני לא כותבת את הדברים האלה כדי להעביר ביקורת חלילה ולא רוצה לפגוע באף בריה, אלא רק כדי לתת לכם זווית אחרת להסתכל על המצב, שקודם כל אל תהיו מהירים להחליט שיש לילד בעיה – ואחד הדברים היותר מזעזעים שהשפיעו עלי לכתוב את הפוסט הזה, זה שבאחת הקבוצות שאני חברה בהם בפייסבוק, כתבה אמא לילד בן שנתיים וחצי, שהיא מבקשת המלצה על נוירולוג טוב בשביל הבן שלה שהוא כאמור רק בן שנתיים וחצי כי היא רואה שיש איתו בעיה, והיא רוצה שיבדוק אותו אם יש לו "הפרעת קשב וריכוז".

עד כדי כך שטפו לנו את המוח בעניין הזה ועשו זאת בהצלחה כה רבה, שאיבדנו לאט לאט את הקו של עצמנו וגרמו לנו להאמין ממש שהילדים שלנו, חולים, ואם הם חולים - יש לתת להם תרופה כדי שיחלימו מהמחלה.

אז מה כן יכול להסביר את חוסר העניין של הילדים במה שנלמד בבית הספר? מה כן ניתן לעשות ועוד סוגיות בנושא הזה, על כך אכתוב בהמשך.