השיח המשעבד (The Anatomy of SlaveSpeak) | חלק 13

השיח המשעבד - אחת הדרכים העיקריות שבאמצעותן הולכה האנושות שולל מאות ואלפי שנים. בניית השפה בצורה שקרית, שגרמה בסופו של דבר להנדסת התודעה אל תוך שיח של דרגות, של קיטוב ושל עבודת אלילי שקר. כדי לזכות בחירות האישית, ולהחזיר לידינו את הכוח שהפקדנו (מבחירה או מאונס) בידי "השליטים", עלינו להבין קודם כל ממה עלינו להשתחרר, מחיקת הידע הקודם חיונית לפני שמעבדים ידע חדש. מסה זו נכתבה על ידי פרדריק מאן (Frederick Mann). עקב אורכה, היא מוגשת כאן בחלקים נוחים להבנה ועיבוד. לנוחותכם, מצורף גם קובץ PDF להורדה אותו ניתן גם להדפיס.

Slavespeak-Heb part 13

.pdf

הורידו את PDF • 615KB

אל העקרונות הבאים של הסמנטיקה הכללית (עם פרשנות והרחבות אישיות שלי) אני מתייחס כאל הרלוונטיות ביותר לנושא השיח המשעבד. למלים אין משמעויות; לאנשים יש משמעויות. אנשים רבים סובלים מן האשליה הבלשנית הבסיסית ש"למלים יש משמעויות".

אם למילה יש משמעות, היכן תמצאו אותה?

האם ניתן למצוא אותה בצליל כאשר אתם אומרים אותה?

האם ניתן למצוא אותה בדיו כשאתם כותבים אותה?

האם ניתן למצוא אותה במילון, או שהמילון מכיל רק מילים?

מה מאפיין או מייחד את המשמעות וכיצד ניתן לזהות אותה?

שיקלו את האפשרות הבאה: המשמעות מתגוררת במוחכם בלבד; האדם הוא היוצר, מתחזק ומעדכן את המשמעויות; משמעויות עשויות מ"דפוסים עצביים של הוראות וקישורים";

"דפוס עצבי של הוראות וקישורים" ניתן להשוות לתכנת מחשב האומרת למשתמש, בעיקרון, כיצד להשתמש במילה מסוימת;

כדי שאדם ישתמש במילה באופן שבו הוא יוכל לחשוב ולתקשר בעזרתה בצורה יעילה, יש צורך בתכנת מוח מורכבת הרבה יותר מאשר "תקציר ההוראות למשתמש" המופיע בצורת מילון; אפילו אם נטען ש"תקציר ההוראות למשתמש" מהווה את משמעות המילה, האדם לא יוכל להשתמש באותה מילה ביעילות בלי לשלב לפחות את המשמעויות של כל המילים הנמצאות ב"תקציר ההוראות למשתמש".

כדי להשתמש במילה בצורה יעילה, "תקציר ההוראות למשתמש" חייב להיות "מועשר" פי אלף, ואולי אף פי מיליון מחזורי העשרה.

פעולה המבוססת על כך שאתם עצמכם יוצרים את כל המשמעויות ב"עולמכם" מגדילה במידה רבה את השליטה על התהליכים המנטליים שלכם, ומאפשרת לכם לחשוב, לתקשר ולפעול בצורה יעילה בהרבה.

במוחי מאוחסנת תמונה כוללנית התואמת את המילה "כסא", או תבנית כלשהי של מגוון עצמים היכולים לענות על ההגדרה של "כסא". אלו מהווים חלק מן המשמעות שאני מעניק למילה "כסא". יש לי גם קישורים לדפוסים וזיכרונות אחרים שאותם אני מקשר למילה "כסא".

כל התרכובת הזו מהווה את המשמעות שלי למילה "כסא" - משמעות שהיא בלעדית לי ונרחבת ומורכבת בהרבה מכל "משמעות" שנמצא במילון - ועדיין היא דומה למשמעויות שאחרים מעניקים למילה "כסא". המשמעות שלי (תוכנת-המוח) לשימוש במילה "כסא" כוללת מודול המאפשר לי לקבוע, כאשר אחרים עושים בה שימוש, האם הם משתמשים בה באופן דומה לזה שלי או לא. ("משמעות" שלא ניתן למצוא במילון).

אנו מסוגלים לתקשר משום שכאשר אני אומר "כסא", (ועלינו להניח זאת), זה ממריץ אותך או מאתגר אותך לחפש במוח שלך משמעות דומה לזו שלי. דרך התבוננות בתגובות לתקשורת שהתקיימה, אנו מפענחים אם אנו מתכוונים לאותו עצם כשאנו אומרים "כסא".

חשוב לדעת שאנו יוצרים, מתחזקים ומעדכנים באופן פרטני את המשמעויות האישיות שלנו. לאורך הזמן אנו מסוגלים לשפר את יכולתנו להשתמש בכל מילה שהיא בצורה יעילה יותר. אנו יכולים ללמוד הרבה יותר על כל מילה נתונה מאשר ההגדרות גרידא הרשומות לגביה במילון.

למשל, אני משתמש בגרסה של אנגלית הקרויה E-Prime כדי לכתוב את חלק הדוח הזה הנוגע לסמנטיקה כללית. E-Prime אינו מכיל את הפועל "להיות" או איזו מן הווריאציות שלו; למעט זה, E-Prime הוא תמונת מראה של האנגלית הסטנדרטית. (בהמשך תוכלו למצוא את הסיבות לכתיבה באופן זה). עוד תמצאו בהמשך, שהמשמעות שאני נותן ל"להיות" על שלל צורותיה, שונה ביותר מכל "משמעות" שתוכלו למצוא במילון רגיל.

כעת, מה אם המשמעויות שלנו הן היצירות החשובות ביותר שיצרנו אי-פעם?

אם כן, עד כמה אנו מתעלמים מן היצירות החשובות ביותר שלנו?

האם באפשרותנו ליצור דבר-מה פיזי, בלי ליצור אותו תחילה בתוכנו באופן שיכלול משמעות?

אם נתעלם באופן יחסי מיצירת המשמעויות שלנו, כיצד נוכל להשפיע על המודעות של יצירותינו הפיזיות וכמה שליטה יש באמת בידינו?

כמה אחריות נוכל להפגין?

אם נקצה את יצירת המשמעויות שלנו לסוכנויות שהן חיצוניות לנו ("למלים יש משמעות"), האם איננו מוותרים על בעלות בחלק החשוב ביותר של עצמנו?

האם אנו מבצעים את רוב "עיבוד המשמעות" של עצמנו בצורה בלתי-מודעת, פחות או יותר?

המפה שונה מן השטח.

המילה שונה מן הדבר.

במוחנו אנו יוצרים מפות ודגמים שונים של אופן הפעולה של העולם, כפי שאנו חושבים שהוא מתרחש. המושגים והמילים שלנו (רעיונות בסיסיים) מהווים מפה או דגם המייצג או משקף (כך אנו מקווים) היבטים של העולם. הדגמים והמפות שלנו יכולים להיות שימושים במידה זו או אחרת, בהתבסס על התוצאות שהפקנו תוך שימוש בהם.

הדגמים והמפות שלנו - כולל המלים - אינם יכולים לעולם להיות רק בקירוב לעולם האמיתי או לתופעה המעשית שאנו מבקשים לייצגה באמצעותם. הדגמים, המפות והמלים (סמלים) מהווים הפשטה בלתי מלאה - דחוסה, מפושטת ומקורבת בלבד.

בסופו של דבר, השטח האמיתי מנצח את התיאור המילולי. בסופו של דבר, המילה אינה מסוגלת לתאר את הדבר.

העולם (שטח) הוא בעל צורה או טבע משלו.

התיאור שלנו (מפה) כולל לכל היותר פרטים בלתי מלאים.

ומכאן אנו מגיעים לעולם הפתגמים של הסמנטיקה הכללית (שהומרה לתוך E-Prime):

"כל תיאור שתיתן לדבר כלשהו, לעולם יהיה שונה מן הדבר עצמו!"

המילה שונה מן הדבר שהיא מנסה לתאר, לשקף או לייצג.

תכנות נוירו-לינגוויסטי (NLP) מתאר שלושה אופנים שונים שבהם הדגמים או המפות שלנו שונים מן השטח:

• מחיקה - אנו משתמשים לכל היותר במפות חלקיות; הן מסוגלות רק לעתים רחוקות (אם בכלל) לכלול את כל פרטי השטח.

• עיוות - המפות שלנו כוללות לעתים קרובות חוסר דיוקים קטנים ואף גדולים; אדם אחד "רואה" מכונית אדומה עם שני אנשים, אחר "רואה" מכונית חומה עם שלושה אנשים; שחקן טניס אחד "רואה" את הכדור כ"פנים", השחקן הנגדי "רואה" אותו כ"חוץ".

• הכללה - לעתים קרובות יש בידינו מפה כללית אחת המייצגת חלקים שונים של השטח. למשל, מפת ה"פרה" הכללית שלי עשויה לייצג את כל הפרות באופן כללי. אם מישהו שואל אותי מאיזה גזע הפרה שראיתי, ג'רסי, גרנסי, הרפורד...וכד'? אני עונה - "למי אכפת! כל הפרות נראות לי אותו הדבר!"

דרך רביעית שבה עשויות המפות שלנו להיות שונות מן השטח, שכבר נגענו בה בקצרה: תוספת או הזיה. אנו "רואים" ומכניסים לתוך המפה שלנו מה שאינו קיים בשטח. אנו "רואים" "קבוצת כוכבים" במקום בו קיימים רק כוכבים בודדים ונפרדים. המפה שלנו כוללת יותר ממה שניתן למצוא בשטח - תוספת או הזיה.

כאשר המדענים ניסו למצוא חומר שיתאים לאופן בו הם הבינו את המילה "חום", הם ניסו להוסיף לשטח "חומר" צפוי, שלא יכלו למצוא לעולם.

כמובן שבסופו של דבר גילו המדענים את טעותם כי הם דרשו ראייה פיזית שלא יכלו למצוא לעולם.

התגברות האמצעים על המטרות

עד כמה שידוע לי (כשירות הסמנטיקה הכללית), הנס וייהינגר (Hans Vaihinger) הזכיר לראשונה עיקרון זה בספרו "הפילוסופיה של כאילו" (The Philosophy of As If). הוא טען שהאמצעים שלנו נוטים להפוך חשובים יותר מן המטרות.

למשל, אנו רוצים להיות מאושרים.

אנו סבורים שאם נרוויח הרבה כסף נהיה מאושרים.

הכסף הופך אמצעי להשגת המטרה "אושר".

רבים מאיתנו עוברים כעת להתמקד ב"לעשות כסף" (אמצעי), עד כדי כך שאנו מאבדים קשר עם "להיות מאושר" (המטרה).

הכסף הופך חשוב יותר מהאושר; האמצעי גבר על המטרה.

בסמנטיקה כללית ניתן לנסח היבט ספציפי הנובע מן ההכללה דלעיל, כדלקמן: התגברות המפה על השטח; או - התייחסות למפה כאל חשובה יותר מאשר השטח. הפיכת המילה לחשובה יותר מן הדבר אותו היא מייצגת.

קורציבסקי כינה זאת "הערכה מופנמת (Intensional) - "העובדות" בסוף."

אם נעלה את חשיבותן של המלים אל מעבר לחוויה של היקום, אנו מעריכים אותן באופן מופנם. הוא מכנה כיוון זה "בלתי שפוי" משום שההזיה הבלשנית עשויה להעמיד בסכנה את הצלחתנו, או אפילו את הישרדותנו. למשל - אם אנו מאמינים שניתן להשיג בריאות טובה באמירה "אני קובע שמה שאני אוכל טוב עבורי", וממשיך במנהגי אכילה בלתי בריאים, אנו מתנהגים באופן מופנם, או באופן בלתי שפוי.

קורציבסקי טוען שהצבת המלים מעל לעובדות גורמת לסבל אנושי רב, משום שהיא מובילה להערכה ולהתנהגות בלתי שפויה וגורמת לתפקוד לקוי. כדי להגיע להתנהגויות שפויות יותר, עלינו להתייחס קודם כל לחוויה.

קורציבסקי כינה זאת "הערכה מוחצנת (שקופה) (extensional) - "העובדות" ראשונות."

המונח מוחצן (שקוף) מתייחס להצבת החוויה מעל לשפה. כאשר אנו מתבוננים, חשים, ורק לאחר מכן מתארים, אנו מעריכים את מה שהוא מחוצה לנו. קורציבסקי התייחס לכך כאל דרך שפויה להעריך את המתרחש בעולם. להתבונן, להסתכל, לגעת, לחוש, לטעום, לדגום וכד', ורק לאחר מכן לתאר.

כעת, אם נתבונן שוב בשני השבטים שלנו, נמצא ששבט א' (השפויים) פועלים מתוך הערכה מוחצנת, בעוד שבט ב' (הבלתי שפויים) פועלים מתוך הערכה מופנמת.

כדאי יהיה לקרוא שוב את סיפור שני השבטים (חלק 3) כדי להבין טוב יותר את ההבדלים בין מוחצן (Extensional) / מופנם (intensional).

המדענים שחיפשו חומר התואם את המילה "חום", העריכו אותה בצורה מופנמת. הם החלו בתיאור "חום" ואחר כך חיפשו בשטח - לשווא - את "העובדה" המתאימה ל"חום".

אנו חווים את העולם לפחות בשתי דרכים בסיסיות:

דרך החושים;

דרך השפה.

אנו חווים את העולם דרך החושים בצורה הישירה ביותר שמתאפשרת. לכך נקרא "חוויה מוחצנת" - הנוטה כלפי שפיות גבוהה יותר.

כאשר אנו חווים את העולם דרך תיווכה של השפה, בצורה בלתי ישירה, נכנה זאת "חוויה מופנמת" - שהיא פחות שפויה.